לוגו ישראל נגלית עדכני 22.png

המתעדת נגלית לעין

שחר פרבר קלמן מראיינת את דינה רוט, המתעדת הראשית של מיזם ישראל נגלית לעין, לקראת השנה החדשה.

לקראת ראש השנה תשפ"ג ושנה פורייה נוספת של תיעוד מאות סיפורי משפחה ואלפי תמונות באלבומים שונים תחת מיזם 'ישראל נגלית לעין', בחרנו להפתיע בשיחה נדירה עם מי שהיא הלב והפנים של המיזם, דינה רוט, המוכרת לכולכם כמתעדת הראשית של ישראל נגלית לעין.

דינה רוט הצטרפה לישראל נגלית לעין בתחילת הדרך, בשנת 2009 עם ציון 100 שנה לתל-אביב, אז יזמו אנשי יד בן-צבי, נירית שלו כליפא ולביא שי את מיזם ה'עיר הנגלית לעין'. היא התחילה כמתנדבת ומאז ועד היום היא נוסעת ברחבי הארץ ונפגשת עם משפחות שונות ומגוונות כדי לתעד את האלבומים הפרטיים שלהם. בכל פעם שאנחנו נתקלים בסיפור מעניין או בתמונה שמושכת את תשומת הלב שלנו, דינה היא זו שממשיכה לחקור ולמצוא את לב העניין, ובדרך כלל היא מובילה אותנו לשלל קשרים מרגשים וגילויים מרעישים שמולידים את הסיפור הבא.

***

שלום דינה, מה שלומך?

בסדר גמור. אני נרגשת לשתף בכל מה שקשור לישראל נגלית לעין.

אז תספרי לנו, איך בעצם הגעת למיזם?

יום אחד עליתי במעלית עם שכן, שלא הכיר אותי היטב, והוא סיפר לי על מפגש שעוסק באמנות חזותית ותמונות היסטוריות מהעיר תל-אביב והציע לי להצטרף. שאלתי אותו מיד 'מה לי ולתל-אביב?' הרי המשפחה שלי בכלל מהמושב ואין לי שום קשר לעיר והוא ענה לי 'מה זה חשוב העיקר שיהיו עוגיות טעימות'. צחקתי ואמרתי לו שהעוגיות זה לא מה שמושך אותי, אבל בהחלט מעניין אותי העיסוק בהיסטוריה דרך צילום. זה סיקרן אותי ורציתי לראות בעצמי במה מדובר. הגעתי למקום ופגשתי שם את נירית שניהלה את האירוע. הצגתי את עצמי ואמרתי לה שאני רוצה להצטרף. אני לא שוכחת איך היא בחנה אותי במבט ארוך ואמרה 'את נראית לי צפונית, אבל אם את מוכנה להצטרף ליפו, אנחנו נקבל אותך'. ואני, מה אכפת היה לי יפו או משהו אחר... אני בכלל לא תל-אביבית. אז כמובן שעניתי לה שאצטרף בשמחה

ואכן הצטרפתי לתיעוד של העיר הנגלית לעין ביפו. המשימה היתה להגיע לאלבומים פרטיים, לתעד אותם ולמצוא בתוכם את ההיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל.

אחד הדברים ששאלו במפגש היה מה הקשר של כל אחד לתל-אביב. חשבתי לענות שאין לי שום קשר ופתאום נזכרתי במשהו. נזכרתי בתמונה ששכחתי ממנה לגמרי, תמונה של סבתי בכיתתה בגימנסיה הרצליה שבתל-אביב. עם השנים שכחתי את סיפורי הילדות שנהגה לספר לנו על תקופת לימודיה בעיר. זה, אגב, אחד הדברים שקורים כשמתעדים את האלבום המשפחתי, כל מיני פרטים, לעיתים משמעותיים, שנשכחו, פתאום עולים וצפים דרך התיעוד.

3.jpg

מרים ברונטמן (שניה משמאל בשורה שניה מלמטה) יחד עם חבריה לכיתה בגמנסיה הרצליה, תל-אביב, 1915

אלבום משפחת ברונטמן, ישראל נגלית לעין

וזה מוביל אותי לשאלה, למה בכלל לתעד את האלבום המשפחתי?

אז נכון, באמת הרבה פעמים אנשים שואלים אותנו 'למה לתעד? הרי זה לא מעניין אפילו את הילדים והנכדים שלנו'. אנחנו תמיד עונים שאולי יש דברים שהיום נראים לנו לא מעניינים, אבל בעוד דור או שניים ייתכן ויתעניינו ואם אתם תתעדו אז יהיה מאיפה לדלות את המידע על קורותיה של המשפחה והזיכרון ישמר.

תיעוד בישראל נגלית לעין של גורם רשמי ומאורגן, דואג שהתצלומים והמידע לא יאבדו, מדובר בשמירה של הדברים לדורות. זהו גלעד משפחתי שיישאר.

 

כשאת מדברת על תיעוד אלבום למה את מתכוונת? למה מתייחסים? מה בוחרים?

כשניגשים לאלבום מתייחסים לכולו, לכל התמונות. אנחנו רוצים לספר את הסיפור המשפחתי דרך התמונות. נחפש תמונות משפחתיות מייצגות, נחפש אירועים משמעותיים בהיסטוריה האישית וגם בהיסטוריה הלאומית שתועדו באלבום ונחפש מקומות ואתרים מעניינים וגם עיסוקים מיוחדים. למשל, עיסוק שאנחנו לא רואים הרבה זה עבודה במשרד. אין לנו כמעט תיעודים באלבומים של עבודה משרדית.

אלבום יכול להיות תמונה אחת וגם אלף תמונות. חשוב לשלב זוויות שונות של צילומי משפחה ודברים אחרים, כלליים יותר, שמופיעים באלבום. הזווית של התיעוד באלבום משפחתי תמיד תהיה שונה מעיתונאי או מישהו שמתעד בפורמט אחר פורמלי.

את יכולה לספר לי על תיעוד אחד שאת זוכרת במיוחד מעבודתך? אלבומים או סיפורים מיוחדים?

כשתיעדתי ביפו חקרנו אודות בית חולים בשם 'דונולו' שאינו קיים יותר. היה לנו חשוב להזכיר אותו ולתעד אותו באלבומים. התחלנו לשאול אנשים שהיו שם והם הראו לנו ספר היסטורי שהיו בו תמונות. אבל, לתעד תמונות מתוך ספר זה תמיד יאפשר לנו להגיע לתמונות באיכות פחות טובה, באיכות נמוכה יותר שאינה מאפשרת שימוש במחקר או בתערוכה. לכן התחלנו לחפש את המקור התמונות. מישהו סיפר לנו על אדם בשם אוטו גרינהוט שעבד בבית החולים, ניסינו להתחקות אחר עקבותיו והסתבר שהוא חי במשך השנים בערד. התקשרנו אליו וענתה לנו אלמנתו. היא אמרה לנו שלמרות שהוא איננו היא מוכנה לתת לנו את התמונות, רק שלצערה היא לא תוכל להסביר לנו עליהן כי היא לא יודעת הרבה על מה שמופיע באלבום. נסענו לערד והיא הציגה בפנינו את התמונות הרלוונטיות. המזל היה שאוטו היה 'יקה' אמיתי וכתב מתחת לרוב התמונות תיאור שלם של מה שמופיע.

אחד הדברים המעניינים שמצאנו באלבום שלו, מעבר לתיעוד של בית החולים דונולו, היה תצלום של כיכר לא מוכרת לנו. נעזרנו בכיתוב למטה שציין שמדובר בבית חולים הירקון בתל-אביב. בשנים 1944-1937 שימש המבנה כ"בית העולים"  ובהמשך הפך לבית חולים אזורי של המנדט הבריטי. כיום המתחם משמש את הקונסרבטוריון למוזיקה של העיר תל אביב. התמונות שהאח אוטו גרינהוט צילם מופיעות באתר שלהם בו הם מתעדים את סיפורו של המקום.

2.jpg

חצר בית חולים הירקון, שנות ה- 40, אלבום אוטו גרנהוט, תל-אביב יפו-נגלית לעין

6.jpg

אוטו גרנהוט בתפקידו כאח בבית החולים דונלו, אלבום אוטו גרנהוט, תל-אביב-יפו נגלית לעין

אז בזכות ישראל נגלית לעין הם הגיעו לתמונות ההיסטוריות, ובעצם בזכותך, כמתעדת שלא ויתרה והגיעה לצילומים הללו.

זה באמת היה מאוד מרגש, ומסביר היטב מה מטרת איסוף התמונות. למשפחה יש אפשרות להנצחה וזיכרון, ולנו זה מאפשר לבצע תיעוד היסטורי, מאפשר לתעד אירועים ומקומות שכבר לא קיימים. פעמים רבות חוקרים מגלים לא מעט חומר כתוב בתחום המחקר שלהם, אבל קשה יותר למצוא תצלומים ובמאגר שלנו, של ישראל נגלית לעין, אפשר למצוא תמונות רלוונטיות לנושאים שונים.

בתל אביב, ב'עיר הנגלית לעין' נירית רצתה ליצור תערוכה מתמונות מאלבומים פרטיים עם צילומי אירועים שהתרחשו בתל-אביב ואנשים מכל הארץ שלחו לנו תמונות באינטרנט באיכות נמוכה. נירית ראתה תמונה שסקרנה אותה במיוחד ובה מופיעים ילדים, באיזשהו חג, עם פסל של אריה. אולי קשור לי"א באדר, שכבר לא מציינים... התמונה הגיעה ממשפחה שגרה בכפר סבא ואני נסעתי אליהם לסרוק את התמונה באיכות טובה. היה זה יום גשם שוטף, הגעתי וצלצלתי בדלת והם פתחו לי בבהלה והתנצלות ואמרו 'אנחנו מאוד מצטערים. לא הצלחנו למצוא את התמונה... לא הצלחנו להשיג אותך ולבקש שלא תגיעי'. הם הזמינו אותי להיכנס ואני שאלתי אותם אם בכל זאת זה בסדר מצידם שאסתכל באלבומים ואנסה למצוא את התמונה המבוקשת והם אפשרו לי לעיין באלבומים. בחנתי את האלבומים בסבלנות ובינתיים יצרתי איתם שיחה. שאלתי את הסבתא 'מאיפה הגעתם לארץ?' והיא ענתה לי שהיא עלתה מאסטוניה, ממקום בשם טאלין. אמרתי לה שזה מאוד מעניין וציינתי שהדוד שלי הגיע גם הוא מטאלין. היא שאלה אותי בחזרה 'מה שמו של הדוד'? ועניתי לה 'בטח את לא מכירה, קוראים לו טוביה סמולנסק. הגברת נאלמה דום, שתקה, ואז אמרה לי 'אני לא מאמינה, הוא היה אהוב נעוריי!'.

7.jpg

ילדים במשחק וריקוד לצד פסל דמוי פסל האריה השואג בתל-חי, שנות ה-40,

אלבום משפחת נשר, תל-אביב-יפו נגלית לעין

אז הרפתקאות בעבודה הזו יש בלי סוף, ואת התמונה המבוקשת מצאתי בסוף בתוך כיסוי של תעודת זהות ישנה, כחולה ובלויה עם כיס פנימי נסתר. שווה לפעמים לחטט ולפשפש בין דברים כדי למצוא מציאות.

אני רואה שהיכולת לבצע מחקר ביחד עם האנשים, ליצור איתם קשרים מחשבתיים ולשאול את השאלות הנכונות שיובילו לעוד סיפורים זה משהו שאולי נדרש ממי שמתעד סיפורים משפחתיים. יש לך אולי עוד המלצות למי שמתחיל את דרכו בתיעוד?

קודם כל צריך סקרנות - סקרנות לבני) אדם, סקרנות לאירועים. צריך לגלות עניין. כשמגלים עניין מגיעים להרבה פרטים מעניינים. אני נזכרת בעבודה בראש העין כשהגענו ואנשים אמרו לנו שאין להם שום דבר, שאין להם תמונות מעניינות. ואז, לאט-לאט, הם התחילו להגיד 'אההה, מעניין אתכם החתונה של הסבתא והדודה? אם כך, זו תמונה שבוודאי שיש לנו' ואז הם הוציאו אלבום. וככה הם המשיכו 'אוקיי, מעניין אתכם מה הבאנו מתימן?' והורידו את ספר התנ"ך שבו כתבו בפנים על הכריכה את שרשרת הדורות המשפחתית. סקרנות והתעניינות זה דבר ראשון וחשוב מאוד. דבר שני, צריך להתמסר לתהליך כי הוא לוקח את זמן.

תמיד כדאי להתחיל בלפתוח את האלבומים, לעלעל בהם ולסמן את התמונות שמעוררות סקרנות או נוגעות לליבכם או תמונות שיכולות לעניין אחרים. אחר כך מתאפשר לאנשים לבחור את התמונות בעצמם אם הם עושים זאת לבד. כשאנחנו באים אנחנו עוברים שוב על האלבום ולפעמים אנחנו מוצאים תמונה שאף אחד לא חשב שהיא מעניינת ואנחנו רואים בה משהו נוסף.

כשבוחרים תמונה מסתכלים לא רק במה שבמרכזה אלא גם על מה שברקע - אילו בנייני ואילו עצים מופיעים ואילו תלבושות, לדוגמה, מופיעות בשוליים. בארץ לאורך השנים התלבושות השתנו בצורה בלי רגילה ואפשר ללמוד מכך הרבה.

בשלב הבא סורקים את התמונות באיכות גבוהה או שאפשר להיעזר בשיטה החדשה שלנו, שפותחה בשנה האחרונה, ומאפשרת לכל אחד שרוצה לתעד מביתו בעזרת הטלפון הנייד את התמונות.

התוכנה, שנקראת אשמו"ר (איסוף, שימור, מחקר ורישום), מאפשרת לכל אחד להצטרף לאתר ישראל נגלית לעין ובאמצעות הטלפון הנייד לתעד את התמונות באלבום יחד עם המידע עליהן. אם, לדוגמה, היינו נתקלים בתמונה של בית החולים ירקון שהזכרנו קודם, בלי הסיפור שלה, אז לא היינו מבינים כנראה את משמעותה. התמונה, ההסבר המצורף אליה וסיפור המשפחה עולים יחד לאתר. בתוכנית הזו כל אחד יוכל לתעד את המשפחה שלו דרך הטלפון עם הנחייה שלנו וכך יוכלו להצטרף כמה שיותר אנשים. האתר שלנו הוא אינטרנטי ולכן כל אחד, מכל מקום בעולם, יכול להגיע לתמונות ולמידע. למשל, תעדנו פעם את משפחת רוטשילד, משפחה גדולה, שחיה בארץ. יום אחד קיבלנו טלפון מארה"ב עם בקשה ליצור קשר עם המשפחה. אנחנו לא מוסרים מידע ישיר של אף משפחה ולכן ביקשנו את אישור המשפחה בארץ למסור את פרטיהם. הם שוחחו ביניהם ומסתבר שבמשפחה הזו היה סבא שהתחתן עם אישה שנייה וצאצאי המשפחה חיים בארה"ב ולא היה שום חיבור למשפחה בארץ ובזכות האלבום של ישראל נגלית לעין נוצר הקשר בין שני חלקי המשפחה.

לאחרונה התחלנו לתעד את בית החולים שערי צדק וכהרגלי אני משתפת את הסובבים אותי בעבודתי שאני עושה. סיפרתי על הפרוייקט החדש לקבוצת החברים שלי מהמושב ושאלתי אם למישהו יש קשר לבית החולים שערי צדק הישן. יש לי שם בן קבוצה שחי בברזיל והוא ענה לי מיד שלו יש קשר – שסבתא שלו היתה מאחד המחזורים הראשונים של האחיות בבית החולים. שמחתי על המידע וביקשתי ממנו תמונות והוא שלח לי אותן אבל באיכות לא כל-כך טובה. ניסיתי להבין איפה התמונות המקוריות והוא הפנה אותי לבת דודתו שחיה בישראל. יצרתי איתה קשר והיא שלחה לי תמונות, לא רק משערי צדק, אלא גם תמונות נוספות נהדרות ומיוחדות מישראל של שנות ה-20, שגם הם תעלנה לאתר לאחר מחקר. כל תמונה שאנחנו מתעדים אנחנו בודקים את המידע, כמה שאפשר ומוסיפים מידע משלנו.

בין התמונות היתה שם תמונה של שווסטר זלמה, האחות הראשונה והראשית של שערי צדק, בצעירותה. תמונה מאוד מיוחדת שלה עם בעלת האלבום שרלוט פרימשטיין ועם חברותיה למקצוע. האחיות שהתחילו איתה את הדרך תמיד שמרו איתה על קשר ולאורך כל השנים, עד יום מותה הן באו לבקר אותה והן אלה שאף סעדו אותה בשעותיה האחרונות.

1.jpg

האחות שווסטר זלמה והתלמידה שרלוט פיירשטיין, בית חולים שערי צדק ירושלים, 1921, אלבום שרלוט ודוד פיירשטיין, ישראל נגלית לעין

המעגל נסגר בזה שיום אחד קיבלנו טלפון מיעל, מתנדבת ארץ חפץ, מיזם-אח לישראל נגלית לעין שעוסק בחפצים, בבית גורדון. היא סיפרה לנו בהתרגשות שבעלת האלבום היא גם הסבתא שלה והיא ומעבירי התצלום, בברזיל ובארץ, הם בני דודים.

יש כל הזמן חיבורים כאלה, גם אליי ברמה האישית. יום אחד אלכס, שמרכז את התיעוד של 'נשר נגלית לעין' ביקש ממני לסרוק תמונות של מישהו בשם יהודה שפירא שחי בשכנות אלי. נסעתי אליו ובשיחתנו ספרתי לו שגדלתי בשדה משה. הוא הסתכל עליי ושאל 'מכירה את מיכה הילב?' ואני רק השבתי 'כן בוודאי, מה לך ולו?'. הוא סיפר לי שמיכה היה מדריך שלו בגדנ"ע, לפני מלחמת העצמאות, והוא נתן לו בזמנו ספר מיוחד ששינה את חייו. הוא שמר את הספר ואחרי שנים כשגילה שמיכה נפטר הוא החליט ליצור כמו מעין מצבה בספר לכבודו. הוא הוציא את הספר והראה לי ואז אמרתי לו 'מיכה הילב זה אבא שלי'. ההתרגשות של שנינו מהמפגש היתה רבה

5.jpeg
4.jpeg

הספר 'הרוח והמציאות' של מרטין בובר עם ההקדשה למיכה הילב, אביה של דינה רוט

זה מעניין לראות איך תמיד אתה מגלה עוד מידע, גם מידע על המשפחה שאתה מתעד, גם מידע כללי על ההיסטוריה והמורשת שלנו פה, אבל גם הרבה פעמים אתה יכול לגלות מידע על דברים שקשורים אליך תוך כדי התיעוד. זה ממש עושה חשק להצטרף למיזם ולתעד.

אני שמחה, התיעוד הוא באמת משהו מיוחד. וזו ההזדמנות לספר שעוד מעט יפתח קורס ייעודי לתיעוד בעזרת הטלפון ולשימוש במערכת החדשה שנבנתה בשנה האחרונה וכולם מוזמנים להצטרף. אנחנו מצפים ומחכים לשנה נוספת של עשייה ייחודית ולתיעוד של אלבומים וסיפורי משפחה מרתקים שטרם הגענו אליהם.